הכ"ד בעניין ביצוע מעשים מגונים של מנהל סופרמרקט בעובדת החנות

נגד הנאשם, בעליה ומנהלה של חנות "סופרמרקט" בבני-ברק (להלן: "החנות"), הוגש כתב אישום בו מייחסת לו המאשימה ביצועם של מעשים מגונים בעובדת החנות, א. מ. (להלן: "המתלוננת"), וזאת, תוך ניצול יחסי העבודה ביניהם ומרותו כלפיה, עבירה לפי סעיף 348(ה) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

הנאשם כפר במעשים המיוחסים לו. לטענתו, המפגש היחיד בינו לבין המתלוננת התקיים כאשר זימן אותה למשרדו והעיר לה על התנהגות בלתי נאותה בחנות. פרט לכך לא היו מפגשים ביניהם, ולא ארע דבר ממה שמיוחס לו בכתב האישום, והמעשים שייחסה לו - לא היו ולא נבראו.

אפרט את העדויות והראיות שהוגשו, ואת נימוקי הכרעתי.

התשתית הראייתית

1.       העדות המרכזית בפרשה היא עדות המתלוננת. המתלוננת, ילידת 1983, היא בעלת רקע ואורח חיים דתי. בשנת 2002, או בסמוך לכך, דהיינו: בהיותה כבת 19, החלה המתלוננת לעבוד כקופאית בחנות שבהנהלת הנאשם.

2.       בתאריך 1.1.04, מלווה באביה, הגיעה המתלוננת לתחנת המשטרה והגישה תלונה בגין הטרדות בעלות אופי מיני מצד הנאשם, "הבוס שלה", שהתרחשו במספר מועדים. התלונה היא הבסיס לכתב האישום.

          זאת סיפרה המתלוננת בעדותה (עמ' 4-7 לפרוטוקול):

          2.1   המקרה הראשון ארע בסיום יום עבודה; הנאשם הציע למתלוננת "טרמפ" מבני ברק לביתה בתל-אביב, והמתלוננת הסכימה. אלא שבמקום ליסוע לתל-אביב, נסע הנאשם להרצליה, בטענה 'שהוא צריך לעשות סידור'. הנאשם הציע למתלוננת לשתות קפה בבית מלון, והיא סירבה, ובהמשך, שאל אותה הנאשם אם הוא יכול לגעת בה, המתלוננת סירבה. "הוא ראה שפחדתי מהסיטואציה עצמה, אז הוא החזיר אותי הביתה", סיפרה המתלוננת, "באותו יום לא היה כלום".

          2.2     האירוע השני, סיפרה המתלוננת, ארע במשרד בחנות, לשם קרא לה הנאשם כדי לברר עמה תלונה שהוגשה נגדה על-ידי לקוחה של החנות, בעקבות כך שהראתה לעובדות החנות תמונות בהן צולמה לבושת מכנסים, מה שנחשב בבני ברק להתנהגות בלתי צנועה. בהיותה במשרד, כשעמדה לפני הקיר, הנאשם דחף/הדף אותה קלות לכיוון הקיר, ונישק אותה על פיה, הצמיד את שפתיו לשפתיה. המתלוננת ביקשה שיפסיק, והנאשם הפסיק וביקש שלא תספר על כך לאיש.

          2.3    האירוע השלישי ארע במועד מאוחר יותר. לדברי המתלוננת, התקשר אליה הנאשם בטלפון בשעת העבודה, וביקש שתצא מהחנות ותפגוש אותו בגשר, ליד גבעת שמואל, משום שהוא צריך לדבר איתה. המתלוננת צייתה, במחשבה שמדובר בשיחה על ענייני עבודה, ואולי על קידום בעבודה. "חשבתי שאם לא אגיע הוא יפטר אותי", אמרה. המתלוננת פגשה בנאשם ב"גשר טמפו", הוא הורה לה להיכנס למושב האחורי של רכבו, וביקש שתוריד את הראש, כדי שלא יבחינו בה. הנאשם הסיע אותה לחורשה, למקום שומם, ושם עבר לשבת במושב האחורי, הוריד את המשענת, והשכיב אותה. המתלוננת סיפרה כי הנאשם נשכב עליה, נגע בגופה ובחזה, מעל לבגדים: "הוא נגע בי בחזה ובגוף, הוא התחיל לזוז עליי ... להתנועע" (עמ' 5, ש' 20-31). עוד סיפרה המתלוננת, כי היא פחדה לומר דבר, פחדה שהנאשם יעשה משהו: "אז לא אמרתי הרבה. אמרתי לו שיפסיק בסוף הוא הפסיק... פחדתי. לא זזתי". לאחר מעשה החזיר הנאשם את המתלוננת לעבודה. בחנות היא בכתה, וביקשה מהקופאית הראשית, הממונה עליה, ללכת הביתה. הקופאית הראשית (חנה גבריאל, כך נאמר בחקירה הנגדית) הבחינה שבכתה, ונעתרה לה.

3.       עד כאן שלושת האירועים עליהם סיפרה המתלוננת. היא הודתה בעדותה כי אינה יכולה לשחזר את מועדיהם המדויקים של האירועים, משום שהיא מתקשה ככלל לזכור תאריכים, והיא מתקשה גם להעריך את מרחק הזמן שעבר בין אירוע אחד למשנהו. השערתה הייתה, כי האירוע השני התרחש כחודש לאחר הנסיעה להרצליה (עמ' 15, ש' 13). עוד שיערה, כי האירוע השלישי התרחש כמחצית השנה בערך לפני שעזבה את עבודתה בחנות (עמ' 6, ש' 12-13).

4.       המתלוננת לא מיהרה להתלונן נגד הנאשם. את התלונה נגדו הגישה במשטרת "מסובים" ב-1.1.04 על פי דרישתו של אביה, לאחר התערבותו של ניר בסון, חברה. המתלוננת סיפרה בעדותה על נסיבות הגשת התלונה, בהן שזרה גם את הסיבות לכבישת התלונה. לדבריה, משך תקופה ממושכת שלאחר האירועים הללו הייתה שרויה במצוקה, אולם, העדיפה, מסיבות אישיות, שהאנשים סביבה ומשפחתה לא יידעו מה שארע. חברה, ניר בסון, ער היה למצוקתה, ורצה לברר את פשרה. רק כשלחץ עליה לספר לו - יצא העניין לאור. היא סיפרה לניר מה עשה לה הנאשם, ניר גילה את אוזנו של אביה, ואביה דרש כי תגיש תלונה במשטרה.

5.       עד התביעה ניר בסון היה בשנת 2003 חברה של המתלוננת. לדברי ניר, במהלך חברותם "שידרה" לו המתלוננת תחושת מצוקה, וכשלחץ לדעת מה קורה איתה, היא אמרה לו שיש מישהו בעבודה שמטריד אותה. מסיבה זו הגיע לחנות, כנראה פעמיים, אולם, המתלוננת לא הצביעה בפניו על מי שהטריד אותה. תחילה סבר שמדובר בלקוח; אך כעבור חודש או חודשיים גילתה המתלוננת את אוזנו שהמטריד הוא המעביד עצמו, אברהם כהן. ניר סיפר על כך לאביה של המתלוננת, ושכנע אותה להתלונן במשטרה, ולהפסיק את עבודתה בחנות. כך עשתה המתלוננת. ניר אישר, לשאלות הסנגור, כי לאחר התלונה, ולאחר שסירבו לשלם את שכרה ואת פיצויי הפיטורין, הוא התקשר אל הנאשם טלפונית, וביקש ממנו לאשר למתלוננת פיצויי פיטורין שמגיעים לה, אך הנאשם סירב. ניר העיד, כי הנאשם איים שישלח אנשים להכות אותו.

6.       בתאריך 2.2.04 נחקר הנאשם באזהרה (הודעתו ת/1 הוגשה בהסכמה). בחקירתו כפר הנאשם באשמות שיוחסו לו, והכחיש את כל האירועים שתיארה המתלוננת. הוא דבק בגרסתו המכחישה לאורך החקירה כולה, וטען שלא היו דברים מעולם, וכי "הכל שקר וכזב". למעט אותה פעם בה הזמין את המתלוננת למשרד, כדי לנזוף בה על התנהגות הגובלת בפריצות, כפי שתוארה במכתב התלונה של הלקוחה, אמר הנאשם, לא היה כל מפגש או קירבה ביניהם בעבודה או מחוצה לה; מעולם, אמר, לא התקרב אליה, ולא פגש בה ברחוב; הוא לא הציע לה "טרמפ"; הוא לא פגש בה ב"גשר שליד גבעת שמואל"; ולא הסיע אותה למקום מן המקומות שטענה.

          הנאשם סיפר בחקירה על השיחה שקיים בטלפון עם החבר של המתלוננת, שיחה במהלכה דרש החבר שישלם לה פיצויי פיטורין, וגם איים שירצח אותו, ובגין כך, הגיש הנאשם תלונה במשטרה ביום 6.1.04.

          לנאשם לא היה הסבר לתלונה הכוזבת, כטענתו, והוא לא ידע מהם מניעיה של המתלוננת, ומדוע תרצה להעליל עליו עלילת שווא זדונית. לדעתו, רצתה המתלוננת בדרך זו להפעיל עליו לחץ לשלם לה פיצויי פיטורין שלא הגיעו לה. הוא כינה את המתלוננת "מח מטומטם" ו "חולת רוח" (ת/1, עמ' 5), ומכל מקום, טען, שהגיש נגדה תביעה אזרחית על הוצאת דיבה.

7.       כעבור יומיים, ב-4.2.04, על רקע גרסתו האמורה של הנאשם והכחשתו את המיוחס לו, נערך עימות בינו לבין המתלוננת. שיחת העימות תועדה בידי השוטרת בת שבע חבושה, בדו"ח עימות (ת/3).

          7.1   למרות התנגדותו של ב"כ הנאשם לקבילותו של דו"ח העימות, קבעתי שהמסמך קביל כראיה, וזאת, בהתחשב בכך שהמסמך מתעד אמירות של הנאשם והמתלוננת וחילופי דברים ביניהם, ובהסתמך על כך שכל הנוכחים חתומים עליו. הבהרתי, כי זכותה של ההגנה לנסות ולהפריך את תוכן דבריה של המתלוננת, שאליהם כיוונה ההגנה את התנגדותה.  

          7.2   במהלך העימות, וכפי שתועד בו, הסכים הנאשם שהוא מכיר את המתלוננת מעבודתה בחנות שלו משך כשלוש שנים. עם זאת, חזר גם כאן על טענתו שלא היה שום דבר ביניהם. המתלוננת, מצדה, הטיחה בנאשם, בנוכחות החוקרת חבושה, את פרטי האירועים בגינם התלוננה: הטרמפ לביתה שהציע לה לפני כשנה, והסיע אותה תחת זאת להרצליה; האירוע במשרד שבו נישק אותה על פיה; והאירוע השלישי, שהתרחש כאשר אמר לה לחכות לו על הגשר של "קוקה קולה", לשם הגיע במכוניתו, דרש שתיכנס למושב האחורי ותתכופף, וכו'.